ברק צור
כולנו רוצים לראות את ילדינו פעילים בחוגי ספורט: ההקשר הבריאותי ברור, וגם יש אספקטים חברתיים לעניין. אך כשמנתחים בפועל סטטיסטיקות לגבי כמה מהילדים פעילים גופנית, רואים שמשהו לא ממש עובד.
במקרים רבים ההורים רושמים את הילד לחוגים בגיל מוקדם מאוד ומצפים ממנו להתמיד לאורך שנים באותה סביבת אימון. אנו מקדשים את ההתמדה כערך אצל המבוגרים, ומנסים להלבישו גם על ילדינו.
אפשר לראות היום ילדים בני 12-8 כשהם כבר "שבעי חוגים" ולא מוכנים להמשיך במסגרות שבהן התאמנו עד כה. לעתים זה קשור לחוג עצמו, למשל חוג מחול שהפך ללהקה, והילדה אינה חשה בנוח להופיע או שאינה נחשבת ל"כוכבת" בקבוצה ולכן לא מופיעה בקדמת הבימה, או חוג כדורסל שפתאום נקרא "נבחרת" והבן המוכשר שלכם נחשב נמוך מדי לשחק ומוצא את עצמו על הספסל - כל אלו סיבות טובות מספיק כדי לפרוש.
בהתאם להתפתחות הילד, מומלץ תמיד לעבוד על אותם אלמנטים שנמצאים בשיא פריחתם. זהו מעין חלון הזדמנויות למיצוי הפוטנציאל שלהם, וככל שנהיה מודעים לכך נתסכל פחות את הילד בחוגים שאינם מתאימים.
גילאי 8-5 - "תור הזהב" לקואורדינציה. יכולת הלמידה של הילדים קצרה והדיוק אינו גבוה, לכן חשוב לגוון בכל חוק או משחק. כדאי לעבוד על תנועות מורכבות כבסיס לטכניקה, אבל לא לצפות לראות יכולת גבוהה בסגנונות שונים בשחייה, למשל, או טכניקת כדרור מושלמת. חבל לתסכל את הילדים באימונים כאלה.
גילאי 12-8 - "תור הזהב" של הטכניקה. זה הגיל שבו יש אופטימיזציה של הקשר בין מערכת העצבים והשרירים. נראה ילדים המשתמשים בקואורדינציה כפתרון טקטי למצבים שונים: למשל, כשנזרוק כדור לילד הוא יאמוד על פי המעוף אם עליו רק להרים את ידיו או גם לפסוע לפנים או לאחור. זהו גם השלב שבו אפשר לנתח עם הילד מה הוא עושה לא נכון. בגיל צעיר יותר הילד בעיקר יחקה את המאמן, בלי היכולת לנתח את הפעולות. חבל שזהו גם הגיל שבו רוב הילדים פורשים מהפעילות...
אז איך מתאימים לילד חוג ספורט? ראשית, בחנו כמה היבטים הקשורים בו - וגם בכם:
- מיקום וחברים
לפעמים הבחירה בחוג מצטמצמת למה שנמצא במרחק הליכה מהבית, כיוון שאין מי שיסיע או כיוון שכל החברים מהגן או בית הספר הולכים לאותו מקום. לא בטוח שאלו הקריטריונים הנכונים לבחירה, וחשוב לבדוק עם הילד שאותם חוגים באמת מוצאים חן בעיניו. - אופי וסביבת האימון
מתוך היכרות עם הילד או באמצעות שיחה ניתן להגיע יחד להבנה באשר לסביבת האימון המועדפת עליו. חלק יאהבו אימונים בטבע וחלק יתעקשו על חלל סגור וממוזג, חלק יאהבו ענפי ספורט שבהם יש משחק קבוצתי וחלק יעדיפו ספורט אישי, חלק יתלהבו מכל הקשור לתחרות ולניקוד וחלק יעדיפו ספורט חווייתי, חלק יתלהבו מאומנויות לחימה וחלק ירצו להתאמן בסביבה המשלבת תנועה ומוזיקה.
פעמים רבות ההורים "מלבישים" על הילד את פספוסי העבר שלהם ומנסים להגיע דרכו להישגים. אנו עשויים להאמין, למשל, שאהבת השחייה עברה לילדנו בגנים ומתעקשים על סביבת אימון שלא נכונה עבורו בעליל (אני אישית מ"נפגעי" אבא שהיה שחיין אולימפי והתעקש לראות גם אותי במים...) - התאמת מבנה הגוף והגיל לחוג
ייתכן שילד ישתוקק להשתתף בחוג מחול בעוד שאין לו תפיסה טובה של קצב, או ילד כבד משקל וחזק שיבחר דווקא בחוג קפוארה טרנדי אך יהיה מתוסכל כיוון שיתקשה בביצוע עמידות ידיים וגלגלונים. לפעמים הילד פשוט עוד לא הבשיל גופנית לרמה הנדרשת בחוג, אף על פי שהחוג מתאים לגילו הכרונולוגי.
הקפידו להתאים את החוג ליכולות של הילד ולהתפתחותו הפיזית - עדיף אולי להיות ראש לשועלים בקבוצה צעירה יותר, מאשר זנב מתוסכל לאריות בני הכיתה שלו. - שביל הזהב בין גיוון להתמדה
לא כל ילד שנמצא שנתיים-שלוש בחוג קרטה יתמיד ויגיע לחגורה שחורה. עודדו את ילדכם לדבר על החוג ולספר כמה הוא אוהב ללכת לשם. בדקו כיצד הדברים נראים בעיני המדריך, או נסו פשוט להציץ מהצד על האימון.
אם הילד מיצה חוג מסוים, עודדו אותו לעבור לסביבת אימון שונה לגמרי: מאומנויות הלחימה עברו להוקי גלגיליות, לשחייה או למשחקי כדור. מצד שני, אם הילד מתלהב מחוג מסוים אך בצורה קבועה מאבד עניין לאחר כמה מפגשים, הושיבו אותו לשיחה והסבירו לו שיצטרך להתמודד במשך תקופה ארוכה יותר עם הבחירה הבאה. עזרו לו לקבל החלטות והציפו את הדקויות שסביב האימון, כדי שידע למה לצפות בהמשך.
מה עושים עם ילד ביישן או חסר ביטחון?
הורים רבים מבקשים מסגרת אימונים פרטיים לילדים שלא מסתדרים במסגרת קבוצתית, ולרוב אני מתעקש שהם יחפשו בכל זאת קבוצה. יש חשיבות רבה בכך שהילד יתאמן עם קבוצת השווים שלו, גם ובעיקר אם הוא מתקשה בתוכה. הרי גם בבית הספר הוא נאלץ להתמודד במצבים חברתיים, לכן חשוב לחזק אותו ולתת לו כלים להתמודדות.
אפשר לחפש חוג ספורט כללי יותר ולבקש מהמדריך שיסייע לילד בהיקלטות במסגרת. אם הבעיה פיזית ומוגדרת, ניתן לבחור בחוג שלא יבליט את הפער שלו, או דווקא ינצל אותו לטובתו. למשל, אם מדובר בעודף משקל אפשר לבחור חוג קיקבוקסינג, שבו הילד יוכל לנצל את כוחו, או חוג אופניים שבו המשקל מוטל על המושב ומאפשר לילד להתמודד עם הקצב של האחרים.
ילדים הסובלים מהיפוטוניה (ירידה במתח השרירים) יכולים להשתלב לאט-לאט בשיעורי הכנה לקפוארה או בחוג לטיפוס על קירות מלאכותיים שקיימים בכמה מקומות בארץ, ובכך לחזק מאוד את חגורת הכתפיים שלהם.
בעיות קשב וריכוז או היפראקטיביות
תחום הפרעות קשב וריכוז, עם או בלי היפראקטיביות, הפך נפוץ מאוד בשנים האחרונות. חשוב לדעת שפעילות גופנית יכולה להועיל מאוד לילדים אלו, ומומלץ לחפש עבורם חוג שמשלב הרגלי משמעת ומסגרות תנועתיות שחוזרות על עצמן, כמו אומנויות לחימה או מחול.
פעילויות בתחום הקואורדינציה יסייעו לילד לקבל כלים ויכולת ארגון של עולמו גם מחוץ למסגרת האקטיבית. המילה קואורדינציה מגיעה מלטינית ומשמעותה "סדר פעולות", דבר שאינו כה מובן מאליו עבור ילדים עם ADHD.
באופן מפתיע, לא צריך להתיש את הילדים על המגרש כדי שייהנו או יירגעו. יוגה לילדים עם מדריך המנוסה בעבודה עם ילדים, בדגש על הפרעות קשב וריכוז, יכולה לסייע רבות וליצור לילד סביבה שקטה. תרגילי נשימה, תנוחות המסייעות במציאת איזון, לימוד גבולות אישיים דרך המזרן האישי וגבולות קבוצתיים בחלל הנתון יכולים להוות מפלט מוצלח מהקצב התזזיתי שמחכה בחוץ לכולם ובמיוחד לילדים הסובלים מ-ADHD